דילמת פילון
סגן פילון פרידמן, בן 18 וחצי, שירת בגדוד השלישי של חטיבת פלמ"ח-יפתח בתפקיד מפקד מחלקה. הוא פקד על כוח ההטעיה בקרב השני על נבי יושע (20 באפריל 1948). כשניתנה הוראת הנסיגה לאחר שההתקפה נכשלה, פילון פקד על חייליו לסגת ונשאר עם שני פצועים קשה, שלא ניתן היה לפנותם.
את מה שאירע לפילון ולשני הפצועים אפשר רק לשער. כשהגיעו המחלצים מצאו את גופות השלושה. פילון, כך אומרת ההשערה, בהבינו שאין מוצא, ובהיותו חניך המורשת ש"פצועים לא מפקירים", החליט להישאר עם אנשיו ולהגן עליהם עד הסוף. כדי שלא ייפלו בידי האויב הוא כיוון את אקדחו אליהם, ולאחר מכן ירה כדור אחד במצחו.
חבריו פינוהו לבית הקברות של תל-חי–כפר גלעדי, ומאוחר יותר הועבר ארונו להר הרצל. על שמו נקרא מחנה פילון ליד ראש פינה.
סיפור גבורת פילון ואי-הפקרת הפצועים התפשט והיה לאגדה ולאחד מבסיסיה של הרעות בקרב. דילמת פילון נלמדת עד היום בבית הספר לקצינים של צה"ל.
האם על המפקד להישאר עם הפצועים בשדה הקרב או לפקד על החיילים הבריאים בנסיגה?
עם השאלה הזו התמודד פילון ונתן לה את תשובה ללא היסוס. היא נקראת "דילמת פילון" על שמו. אחד מפקודיו, משה רודניצקי, אמר לו, כשפקד עליו פילון להציל את נפשו שגם עליו, המפקד השלם בגופו, להסתלק: "אצלנו בפרטיזנים השאירו את הפצועים והצילו את הבריאים, היכולים עוד להילחם. בוא פילון!". פילון העדיף את הנאמנות לחייליו, את הרעות בקרב, עד כלות, ונשאר עם הפצועים.
מי מהם צדק? על כך נמשך הוויכוח כבר עשרות שנים.